טס משנת 2014 ומדריך ממ"ג משנת 2021
סוכן ובודק מצנחי APCO
טס ממנחת עין ורד
נניח שאנחנו יוצאים לטיול "סובב כנרת".
השעה 04:30 לפנות בוקר. הרכב כבר עמוס, הנגרר מחובר, הכול קשור ומאובטח, ואנחנו יוצאים לדרך. שעה וחצי של נהיגה, הכבישים עדיין יחסית ריקים, מוזיקה נעימה לאורך הדרך. בסביבות 06:30 – 07:00 אנחנו כבר ממריאים. הטיסה עוברת מצוין, אנחנו נהנים, מתרגשים, רואים נופים מדהימים מלמעלה ובסביבות 08:30 נוחתים. מקפלים את הכלי, אוכלים משהו, פק"ל קפה, מדברים עוד קצת עם החבר'ה ואז מגיע הזמן לצאת הביתה.
נכנסים לרכב ומתחילים כמעט שעתיים של נהיגה. הפעם הכבישים כבר מלאים, השמש בחוץ, המזגן עובד, והדרך הביתה ארוכה…
ופה, דווקא פה, נמצאת אחת הסכנות שאנחנו צריכים לדבר עליה הרבה יותר.
עייפות בנהיגה.
כשאנחנו מדברים על נהיגה בעייפות, רובנו נחשוב מיד על נהיגה בלילה, על מישהו שחוזר הביתה ב-2 לפנות בוקר אחרי משמרת ארוכה, אבל בשבילנו, הסיפור נראה אחרת לגמרי.
אם קמנו בארבע בבוקר, יצאנו לדרך בארבע וחצי, נהגנו שעה וחצי, טסנו, קיפלנו את הכלי, אכלנו ארוחת בוקר ועכשיו אנחנו מתיישבים לעוד כמעט שעתיים של נהיגה – אנחנו כבר אחרי יום ארוך מאוד, גם אם השעון עדיין מראה רק עשר או אחת עשרה בבוקר.
הלילה שלפני הטיול בדרך כלל אינו לילה רגיל. צריך לקום מוקדם, להכין ציוד, להעמיס את הרכב והנגרר, ולפעמים אנחנו ישנים פחות ממה שהיינו רוצים. בבוקר יש התרגשות ואדרנלין, והטיסה עצמה מחזיקה אותנו ערניים ומרוכזים. אבל כשהכול נגמר, הכלי כבר קשור בנגרר ואנחנו יושבים ברכב – האדרנלין יורד, הגוף עייף והכביש הופך להיות מונוטוני. זה בדיוק המקום שבו אפשר להירדם.
הדבר המעניין הוא שעייפות לא תמיד מרגישה כמו "אני עומד להירדם". לפעמים אנחנו פשוט מרגישים קצת כבדים. מתחילים לפהק, מתקשים להתרכז, מוצאים את עצמנו בוהים בכביש, או פתאום מבינים שעברו כמה דקות שאנחנו כמעט לא זוכרים מה היה בהן. אנחנו מגבירים את המוזיקה, פותחים חלון, לוקחים עוד לגימה מהקפה ואומרים לעצמנו: "עוד שעה אני בבית."
הקפה לא פותר את הבעיה!
אני אוהב קפה. אחרי טיסה מוקדמת, ארוחת בוקר וקפה בשטח הם כמעט חלק מהטקס, אבל חשוב לזכור שקפה לא מחליף שינה. הוא יכול לגרום לנו להרגיש ערניים יותר, אבל הוא לא מוחק את העייפות שכבר הצטברה.
גם מוזיקה חזקה, חלון פתוח, מסטיק או נשנוש יכולים לתת תחושה של התעוררות. הם יכולים לשבור קצת את המונוטוניות, אבל הם לא פתרון לעייפות משמעותית.
אם אנחנו באמת עייפים, אין כאן קסם. צריך לנוח.
אנחנו משקיעים הרבה מאוד מחשבה בבטיחות של הטיסה. בודקים את מזג האוויר, את הרוח, את הכלי, את המצנח, את המנוע ואת המסלול. אנחנו מדברים על תקלות ועל מצבי חירום, ומנסים להגיע לטיסה מוכנים ככל האפשר.
אבל לפעמים ברגע שהגלגלים נוגעים בקרקע, מבחינתנו הטיול נגמר.
הוא לא.
הטיול נגמר רק כשכולם חוזרים הביתה.
הנסיעה עם הרכב והנגרר היא חלק מהפעילות, וגם אותה צריך לנהל, לפעמים אפילו יותר ממה שאנחנו חושבים. נהיגה עם נגרר דורשת ריכוז, שמירה על מרחק, התחשבות באורך ובמשקל, תשומת לב לבלימה, לעקיפות ולתנאי הכביש. ואם אנחנו עייפים, כל המשימות האלה נעשות קשות יותר.
אם אנחנו יוצאים לטיול רחוק, כדאי מאוד לשקול לצאת עם עוד מישהו שיוכל להיות איתנו ברכב בדרך חזרה. לא בהכרח כדי להחליף נהג – גם עצם הנוכחות של אדם נוסף ברכב יכולה לעזור. אפשר לדבר, לשים לב אחד לשני, לזהות כשמישהו מתחיל להתעייף ולעשות עצירה בזמן.
אם יש שני נהגים שיכולים לנהוג ברכב, אפילו טוב יותר. אפשר לתכנן מראש החלפה במהלך הדרך, ולא לחכות לכך שאחד הנהגים יהיה כבר גמור.
אבל מה עושים אם יצאנו לבד?
אפשר להשתמש בחבר'ה. אם כמה מאיתנו חוזרים באותה שעה, אפשר לקבוע מראש שבמהלך הדרך מתקשרים אחד לשני. לא שיחה של "איפה אתה?" ושתי דקות של "יאללה, ביי", אלא שיחה שמחזיקה את הנהגים מעורבים לאורך חלק מהנסיעה. לדבר על הטיסה, על היום שהיה, על משהו שקרה, או סתם להעביר את הדרך ביחד. באופן כללי אני ממליץ על נסיעה בשיירה – זה נוח ומרגיע לדעת שיש איתי ומאחורי חברים שיהיו שם למקרה של תקלה או צרה. יחד=כח!
עוד דבר שאפשר לעשות הוא להפוך את העצירה לחלק מהתוכנית.
במקום לחכות שמישהו יגיד "אני עייף", אפשר לקבוע מראש מקום נחמד בדרך שבו כולם עוצרים. מקום מסודר, עם קפה, שירותים, קצת מקום להסתובב בו. כולם יוצאים מהרכבים, הולכים כמה דקות, שותים משהו, מדברים, מתרעננים ואז ממשיכים.
זה נשמע כמעט טריוויאלי, אבל עצירה מתוכננת היא הרבה יותר קלה לביצוע מאשר עצירה שמגיעה אחרי שכבר התחלנו להיאבק בעייפות.
ואפשר אפילו להפוך את זה לחלק מהכיף של הטיול. לא "עוצרים כי הנהג עייף", אלא "קבענו עצירה בדרך, כולם נפגשים שם".
גם כאן אפשר לחשוב קצת אחרת.
לפעמים אנחנו כל כך רוצים להינות מהביחד בשטח, שאנחנו אוכלים, שותים קפה, מקפלים ויוצאים לדרך הארוכה, אבל אולי דווקא עדיף לתכנן את ארוחת הבוקר כחלק מהדרך חזרה.
במקום לאכול ארוחת בוקר בשטח ולהיכנס מיד לרכב, אפשר לצאת לדרך, לנסוע חלק מהמרחק ולעצור במקום נעים לארוחת בוקר. כך אנחנו שוברים את הנסיעה, יוצאים מהרכב, אוכלים כמו שצריך, שותים, מדברים עם החברים ומקבלים הפסקה אמיתית לפני שממשיכים.
זה גם מאפשר לנו לא "לשרוף" את כל היום בשטח תחת השמש.
כדאי שיהיו ברכב מים ומשהו קטן לאכול. לא צריך להפוך את הרכב למכולת, אבל משהו קטן שאפשר לאכול במהלך עצירה יכול לעזור לשבור את המונוטוניות ולתת לנו תחושה טובה יותר בדרך.
אבל גם כאן חשוב לזכור: נשנוש הוא לא פתרון לעייפות. הוא חלק מההתנהלות הנכונה במהלך נסיעה ארוכה, לא תחליף למנוחה.
זו אולי אחת הנקודות שהכי קל לי לדבר עליהן, כי גם אני חוטא בזה.
אנחנו רואים מזג אוויר טוב בצפון, מתחשק לנו לטוס, החברים יוצאים, ויש חלון זמן מצוין. אז מתחילים לחשב: "אם נצא בארבע וחצי, נהיה שם בשש, נטוס, נתקפל ונצא בחזרה בתשע וחצי – באחת עשרה וחצי אנחנו בבית."
על הנייר זה עובד.
אבל בפועל, דברים לוקחים זמן. הטיסה מתעכבת קצת, לוקח קצת יותר זמן לקפל, מקשקשים קצת בקפה, הכבישים עמוסים יותר ממה שחשבנו, ופתאום אנחנו צפויים להגיע שעה מאוחר יותר ממה שתכננו.
ואז מתחיל הלחץ.
"אני חייב להיות בבית עד שעה מסוימת."
"יש לי משהו בצהריים."
"אני צריך להספיק לילדים."
ופה אנחנו עלולים להתחיל לקבל החלטות גרועות.
אם אנחנו יודעים מראש שאנחנו חייבים להיות בבית מוקדם, אולי לא נכון לצאת באותו יום לטיול רחוק.
לפעמים הבחירה הבטוחה ביותר היא פשוט לבחור יעד קרוב יותר, או לוותר על הטיסה.
אני חושב שזה אולי המסר הכי חשוב במאמר הזה.
גם אני חוזר עייף מטיולים ומנסיעות ארוכות.
אני מכיר את התחושה. היה יום מדהים, הטיסה הייתה מצוינת, הכול עבר כמו שצריך, אנחנו כבר רוצים להגיע הביתה, והדבר האחרון שמתחשק לנו הוא לעצור.
אבל דווקא בגלל שאני מכיר את התחושה הזאת, אני יודע שאסור לבנות על זה ש"אני כבר אסתדר".
אנחנו לא צריכים להיות גיבורים, אנחנו צריכים להיות מודעים.
אם במהלך הנהיגה אתם מתחילים לפהק שוב ושוב, מתקשים להתרכז, מוצאים את עצמכם מתעסקים במחשבות אחרות, מפספסים פניות או פשוט מרגישים שהראש נהיה כבד – אל תחכו.
אם אתם מתחילים לפתוח חלון כדי להתעורר, להגביר מוזיקה, לשתות עוד קפה או לחפש משהו ש"יחזיק אתכם ערים", עצרו ושאלו את עצמכם שאלה פשוטה: למה אני צריך את כל הטריקים האלה?
יכול להיות שהגוף פשוט אומר לכם שהוא צריך הפסקה.
תקשיבו לו.
בסופו של דבר, כל העניין פשוט. יצאנו לטייל כדי ליהנות.
השקענו זמן, כסף ואנרגיה כדי להגיע למקום יפה, לטוס, להיות עם חברים ולעשות משהו שאנחנו אוהבים.
אין שום היגיון לסיים יום כזה בנסיעה שבה אנחנו נלחמים בעייפות רק כדי לחסוך עשרים דקות.
אפשר לעצור. אפשר לשתות קפה. אפשר לאכול. אפשר לדבר עם חבר. אפשר להחליף נהג. אפשר לנמנם במקום בטוח. ואפשר, אם צריך, פשוט להגיע הביתה מאוחר יותר. העיקר להגיע.
כי מבחינתי, יום טיסה מוצלח הוא לא יום שבו רק ההמראה והנחיתה עברו בשלום.
יום טיסה מוצלח הוא יום שבו יצאנו מהבית, טסנו, נהנינו – וחזרנו הביתה בשלום.
הטיסה נגמרה כשנחתנו.
הטיול נגמר כשכולנו בבית.
